אבוקדו הוא עץ פרי טרופי ירוק-עד ממשפחת העריים.

שמו של האבוקדו בא מהשפה האצטקית, שבה הוא קוראים לו ahuacatl, ובספרדית, aguacate, אך ברוב השפות לפרי קוראים אבוקדו.

מוצאו של האבוקדו במקסיקו ומרכז אמריקה. גובהו של עץ אבוקדו בר יכול להגיע ל- 15 מטר. הזן המתורבת קטן ממנו, ירוק עד, ובעל תפרחת לבנה צורתו כצורת אגס והוא פרי סובטרופי. מטעי אבוקדו נפוצים בדרום אמריקה, דרום ארצות הברית וישראל.

ישנם 3 גזעים לחילוק האבוקדו:

1. גזע מקסיקני.

2. גזע גוואטמלי.

3. גזע מערב הודי.

קליפתו של פרי האבוקדו היא בשרנית וצבעה ירוק או שחור, עתירת שומן חלבונים וויטמינים B, A ו- C. גלעינו של האבוקדו יחיד וקשה. המאכל המקסיקני גווקמולי, שמקורו אינדיאני, עשוי מפרי האבוקדו.

האבוקדו מבשיל בדרך כלל בחורף, בארץ מגדלים זנים שונים של אבוקדו בהתאם לסוגי הקרקעות והאקלים באזורים השונים. האבוקדו נחשב כיום בארץ לפרי היצוא השני בחשיבותו אחרי ההדרים. ישראל היא זו שגרמה לארצות אירופה לאכול ולרכוש את האבוקדו ולגרמניה בפרט. האבוקדו משמש גם בתעשיית הקוסמטיקה, ליצור תכשירי שיער (שמפו) וקרמים טבעיים לעור, וזאת משום אחוז השומן הגבוה בפרי.

לאבוקדו מספר זנים, בארץ מגדלים את הזנים: אטינגר, זן מקדים גדול בעל קליפה חלקה ומבריקה ויפה מאד. פוארטה, זן של אמצע העונה, מחוספס יותר אגסי ובעל טעם משובח. האס, מזני המחצית השנייה של עונת הקטיף, טעים מאד, בעל טעם אגוזי. הקליפה מחוספסת מאד, קשקשית, והפרי הבשל משחיר. נבל וריד, זני סוף העונה, עגולים כדוריים גדולים עם טעם לא משובח. הזן ריד מחזיק מעמד על העצים כל הקייץ, ובמימשק נכון ניתן לשמור עליו על העץ עד חודש ספטמבר.

עצי האבוקדו הראשונים הובאו לארץ על ידי נזירים ממנזר השתקנים בלטרון, ויש אומרים שבחצר המנזר נמצאים עצי האבוקדו הוותיקים ביותר בארץ. העצים המורכבים הראשונים הובאו בתחילת שנות העשרים וניטעו באדמות ביה'ס החקלאי "מקוה ישראל". בשנים האחרונות שוקדים קברניטי ענף האבוקדו בארץ לשלב בין זנים מקדימים מאד, לבין זנים מאחרים. בארץ נטועים כ-150 אלף דונם אבוקדו, והיבול השנתי כבר עבר את ה-80 אלף טון.