היסטוריה
כדי להבין את שורשיה של אמנות הבונסאי עלינו להרחיק כדי 3000 שנה לאחור, אל מנזרי סין העתיקה.
בחצרות המנזרים של העת ההיא נהגו להניח סלעים גדולים שנאספו בטבע והזכירו בצורתם את ההרים המקודשים שעל פי האמונה המקובלת בימים ההם היו מקום משכנם של האלים. סלעים אלו היו מקור להשראה עבור הנזירים ועבור אלו הפוקדים את המנזר . האמונה המקובלת הייתה שככל שהסלע בעל דמיון רב יותר להר המקורי בהתאם הוא בעל יכולת גדולה יותר להעביר את האנרגיות המופלאות של האלים אל האדם שבקרבתו.
.
נזירים ואנשי דת שהכירו בכוחם של סלעים אלו נהגו במהלך השנים לחפש בטבע אחר סלעים קטנים בעלי דמיון מושלם להרי האלים ולהחזיקם בפינת התפילה שלהם. שקעים וחריצים בסלעים אלו שימשו אותם להבערת קטורת שאף הוסיפה לנופך המיסטי של הסלע ונראתה כערפל האופף את ההר. פרטי נוי ותפילה אלו החלו להפוך לנחלת רבים בעידן שושלת ´קין´ החל מ- 200 לפנה"ס.
בשנים אלו החלו ליצור גם העתקים של איי סלע בכלים שטוחים המכילים מים. העתקים אלו נוצרו בהשראתם של איים הסמוכים לחופי ´שנג-דונג´. על פי האגדות שימשו איים אלו מקום משכנם של ´הנזירים בני האלמוות´.
אמנות זו נקראה ´בו-שן-לו´ (הרים קסומים).
עם הזמן פרטי ה ´בו שן לו ´ שעמדו בסביבה לחה התמלאו בטחב אזוב או עשב טבעי שהפך לחלק מעיצובם.
במאה השנייה לספירה הגיעו לסין מהודו נזירים בודהיסטים שהביאו עימם ידע רפואי רב ונשאו בכליהם קערות שבהם גדלו עשבי מרפא. צמחים אלו ששהו בכלים תקופות ארוכות החלו לקבל צורת עץ ננסי, גזע וענפים בעלי אופי ומראה בוגרים ומיוחדים.
באופן טבעי התפתח שילוב בין ה ´בו שן לו´ ובין צמחי המרפא וצמחים אחרים שהיו בעלי משמעות רוחנית.
כך החלו להיווצר תבניות נוף דמיוניות שנקראו – penjing .
ככל שהעצים היו בעלי גזע מפותל יותר, מבוגרים יותר ובעלי עיצוב מיוחד יותר כך הם נחשבו כבעלי כוחות ואנרגיות גדולים יותר שהשפיעו בהתאם לחיוב על בעליהם.
עיצובי העצים הננסיים נבעו ממעיינות הדמיון של האגדות הסיניות העתיקות , העצים עוצבו כדרקונים, נחשים, ציפורים ויצורים מיסטיים אחרים.
בתקופת קמקורה (1333-1185) ספגה יפן השפעות רבות שמקורן בסין, אומנויות סיניות רבות אומצו על ידי היפנים במסגרת התפשטותו של הזן בודהיזם בכל מזרח אסיה.
ארכיטקטורה, שירה, קליגרפיה וגם ה- penjing חדרו למנזרים היפניים ולאריסטוקרטיה המקומית.
ביפן קיבלה האמנות תנופה גדולה, והתפתחה לכיוונים שונים:
BONSEKI – תבניות נוף של סלע מוקף חול או חצץ.
SHIMA - איים , סלע מוקף מים.
אך יותר מכולם כבשה את לב היפנים אומנות הטיפוח של עץ בודד בכלי שטוח. עצים אלו הפכו לסמל של מעמד ,יוקרה וכבוד באחוזותיהם של
בני המעמד הגבוה.
המאפיין העיקרי של האומנויות כפי שבאו לידי ביטוי ביפן הוא ההתמקדות ביצירת העתק מושלם ככל האפשר של הטבע, זאת לעומת הנטייה הסינית לזרום עם יצירותיהם אל מחוזות הדמיון,המיתולוגיה והאגדה.
עם השנים השתלבה האומנות בפילוסופיה והפכה לסמל של ההרמוניה בין האדם הרוח והטבע.
במאות ה-15 וה-16 זכה הבונסאי למקום של כבוד בתוך הבתים, הוא הוצג ע"ג מדפים וכלי עץ שהוצבו במיוחד למטרה זו וכך הפך לחלק חשוב באורח החיים היפניים.
בתקופה ההיא האמנות הייתה עדיין בחיתוליה, המקור היחידי להשגת העצים היה איתורם בטבע, טכניקות העיצוב היו מינימליות
והסתכמו בשימוש במשקולות, בענפי במבוק ובגיזום.
במאות ה-17,18 התפתחה האמנות לשיאה, הבנת העצים גדלה ושיטות הגידול והעיצוב התפתחו לאין שיעור, על אף שבאותה עת הכלים בהם נשתלו העצים היו עמוקים יותר מאלו המוכרים לנו היום.
העצים הננסיים בתקופה זו חדרו לכל שכבות האוכלוסייה ביפן והביקוש להם גבר מאוד.
אומני בונסאי התפתחו לכיוונים שונים, טכניקות העיצוב השתכללו,
פיתחו סגנונות חדשים כמו עצים בעלי שורש חשוף, או שורשים המשתרגים ע"ג סלע, וכן החלו לשלב בכלי הבונסאי דמויות ננסיות של דייגים , נזירים, חיות או פרטי נוי מסורתיים.
בתחילת המאה ה-19 קבוצה של אנשי רוח יפניים התעמקה בתרבות ובפילוסופיה הסינית ובין היתר עסקה בתרגום ובאימוץ מינוחים לאמנויות השונות שהגיעו ליפן מסין.
לאומנות העצים הננסיים הם בחרו לקרוא – בונסאי, צרוף מילים זה הוא ההיגוי היפני למונח הסיני – PEN-TSAI. ומשמעותו בשתי השפות:
שתילה במגש.
באמצע המאה ה-19 אחרי למעלה מ-230 שנות בידוד נפתחה יפן לעולם.
המבקרים הראשונים נדהמו מיופיים של עצי הבונסאי ונשאו אותם עימם לרחבי העולם. מאוחר יותר התקיימו תערוכות בלונדון, בפריז ובוינה על מנת להציג את הבונסאי לעולם.
הפריצה הגדולה של הבונסאי לעולם יצרה דרישה חסרת תקדים לעצים. איסוף עצים מהטבע בלבד כבר לא יכול היה לספק את הביקוש. אמני בונסאי בפעם הראשונה החלו לעסוק בייצור מסחרי של עצים על ידי טכניקות השרשה ועיצוב של העצים מהשלב שהם עדיין שתילים רכים.
בעת הזו נכנסו לשימוש חוטי המתכת (בתחילה רק נחושת ורק מאוחר יותר גם אלומיניום)ועזרים אחרים המוכרים לנו היום.
כמו כן החל מ-1920 החלו לייצר מגוון רחב של כלי עבודה ייחודים
לטיפוח בונסאי.
משתלות המתמחות בבונסאי נפתחו ברחבי יפן והחלו לייצא באופן מסחרי. נעשה שימוש במגוון רחב של זנים על מנת להתאים לאקלים במקומות שונים בעולם.
בשנת 1923 פקדה את טוקיו רעידת אדמה בעוצמה של 8.3 בסולם ריכטר.
שלושת רבעי משטחה של טוקיו נהרס לחלוטין במהלך 5 דקות. שכונות שלמות נמחקו מעל פני האדמה.
בדרום טוקיו באזור ´KANDA’ חיו משפחות רבות שעסקו בגידול בונסאי. אזור זה היה אחד מאלו שנפגעו קשה ביותר.
שנתיים מאוחר יותר ב- 1925 קבוצה של 30 משפחות של אומני בונסאי תחת הנהגתו של RITARO SHIMIZU עקרו מהמקום על מנת לאתר אזור בטוח יותר עם אוויר צח ומים צלולים.
הם רכשו קרקע ביער של עצי אורן אדום ודובדבן בחלקו הצפוני של
פארק OMIYA מצפון לעיירה OMIYA , התיישבו במקום והקימו כפר מגדלי בונסאי. עם השנים העיירה OMIYA גדלה וכפר הבונסאי הפך לחלק בלתי נפרד ממנה.
כפר הבונסאי חינך דורות רבים של אומני בונסאי שיהפכו עם השנים לעמוד הטווח של עולם הבונסאי.
בדורות האחרונים הפכה אמנות הבונסאי לפופולרית בכל רחבי העולם עם מגוון עצום של זנים וטכניקות.
אנשים מגדלים בונסאי להנאתם, למטרת התעמקות בפילוסופית המזרח הרחוק, מאהבת יופיו של הפסל החי, מהאתגר לעצב עץ שיזכה בהכרה עולמית, או ע"מ להכניס פיסת טבע מיוחדת אל בין כתליו של בית הבטון שלהם.
ביפן נחשב הבונסאי לסמל תרבותי. חגיגות השנה החדשה ביפן אינן נשלמות לפני שמוכנס עץ בונסאי פורח ( לרוב שזיף,משמש, או דובדבן) לפינה מיוחדת שבבית היפני- TOKONOMA, שבה מוצגים דרך קבע חפצים יקרי ערך, סמלים משפחתיים, או אביזרים בעלי משמעות דתית.
ועידת הבונסאי העולמית הראשונה נערכה ב-OMIYA ב-1989 .
1300 מגדלים וחובבים מ- 28 מדינות התאחדו לארבעה ימים שבמהלכם 40 רבי-אומן יפניים הרצו והדגימו את רזי אומנותם.
מאז האומנות ממשיכה להתפתח ולהשתנות בצורה מתמדת. מגיעה לגבהים חדשים, הידע והניסיון שנצברים מועברים בספרות, בסמינרים, בקורסים,בתערוכות ובועידות בכל רחבי העולם.
מקור למידע שפרסמתם -הינו מאמרים בנושא שפורסמו ע"י מועדון חוג הבונסאי הישראלי- בפורטל תפוז. |
.jpg)
