הרימון:

קצות הענפים קוצניים בדרך כלל. גבהו נע בין 3 ל- 6 מ'. לסוג שני מינים שרק אחד מהם, רימון מצוי, גדל בתרבות. העלים נגדיים, קטנים, דמיי אזמל חלקים ומבריקים ובחיקם - קוץ. בצעירותם, יש לעלים ולענפים גוון אדמדם.

הפריחה מתחילה באפריל ונמשכת כ- 5 עד 6 שבועות. הפרחים - בודדים, דו-מיניים, מתפתחים על ענפים בני שנה. עלי הגביע גלדניים מאוחים ויציבים. אונות הגביע נותרות ואינן נושרות אחרי ההפריה ומשוות לפי מראה עטור "כתר". עלי הכותרת 5 8- מפורדים, צבעם אדום בד"כ.

האבקנים מרובים וקבועים במחצית העליונה של תושבת הפרח (למטה מאונות הגביע).
השחלה - תחתית ומעורה בדפנות המצעית (התושבת). פרחי הרימון אינם מפרישים צוף.

לרימון שני טיפוסי פרחים: הראשון הוא פרח דמוי כד בעל עמוד עלי גבוה והשני - פרח דמוי פעמון, בעל עלי נמוך. הפרחים מהטיפוס הראשון חונטים פרי בהאבקה עצמית או זרה, פרחים מהטיפוס השני נושרים ואינם חונטים פרי.

הפרי - ענבה בעל קליפה גלדנית. הפרי מלא גרגרים בעלי ציפה עסיסית ורודה עד אדומה. הגרגרים ערוכים במגורות, כאשר בין המגורות מפריד קרום דק. בתוך כל גרגר יושב זרע בהיר.
ערכו התזונתי של הפרי רב והוא מכיל כ- 10% סוכר, וכן שמנים, חלבונים וחומצות אורגניות.

 השורשים, קליפת העץ והזרעים משמשים להפקת תרופות למחלות מעיים.

הזנים השונים נבדלים בגודל הפירות, בטעמם, בצבע הגרגרים. בין הזנים השונים יש גם רימונים ננסיים שטופחו למטרות נוי.

משערים כי מוצאו של הרימון מדרום מערב אסיה, משם הופץ בתקופה קדומה ביותר לארצות הים התיכון. שמו העתיק - תפוח קרתגו.
הרימון נחשב לאחד משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל. הרימון מופיע כעיטור וכסמל לפוריות באגדות ובפולקלור היהודי והארץ ישראלי הקדום